איליה קאזאן
איליה קאזאן (באנגלית: Elia Kazan; 7 בספטמבר 1909 – 28 בספטמבר 2003) היה במאי קולנוע ותיאטרון אמריקני. הוא זכה בשני פרסי אוסקר על בימוי, ובפרס אוסקר לשם כבוד.
.jpg) | |
| צילום מ-1967 | |
| לידה |
7 בספטמבר 1909 קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
28 בספטמבר 2003 (בגיל 94) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
Greenwood Union Cemetery |
| שם במה |
Elia Kazan |
| מדינה |
ארצות הברית, יוון |
| תקופת הפעילות |
1934–1976 (כ־42 שנים) |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
ניקולס קאזאן, כריס קאזאן |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה
עריכהנולד בשם אליאס קאזאנדזולו (ביוונית: Ηλίας Καζαντζόγλου) בקונסטנטינופול שבאימפריה העות'מאנית (לימים, איסטנבול שבטורקיה), למשפחה יוונית-נוצרית-אורתודקוסית. בילדותו היגרה משפחתו לארצות הברית. קאזאן גדל כבן מהגרים טיפוסי, מנוכר ורחוק מאביו; חש נחות מבחינה חברתית ומינית, בחוויית קיפוח.
קאזאן עבד בשיתוף פעולה הדוק עם סופרים ותסריטאים מהשורה הראשונה, ובהם ארתור מילר, טנסי ויליאמס, ויליאם אינג', באד שולברג (חופי הכרך ופנים בקהל), ג'ון סטיינבק (ויוה זפאטה!) והרולד פינטר (הטייקון האחרון).
את האוסקר הראשון קיבל קאזאן על הסרט "הסכם ג'נטלמני" בשנת 1947. באותה שנה ביים את ההפקה המקורית של המחזה "כולם היו בניי". בשנת 1949 ביים את ההפקה המקורית של המחזה "מותו של סוכן", ואת הסרט פינקי.
בשנת 1951 ביים את הסרט "חשמלית ושמה תשוקה", לאחר בימוי הפקה מקורית בברודוויי של המחזה שכתב טנסי ויליאמס. בסרט נתגלה מרלון ברנדו, והיה מועמד עליו לפרס האוסקר.
קאזאן ביים בשנת 1954 את הסרט חופי הכרך, וקיבל עליו את פרס האוסקר בפעם השנייה. כמו כן ביים את הסרטים קדמת עדן (1955), "בייבי דול" (1956), "ויוה זפאטה!" (1952), "נהר פראי" (1960), "זוהר בדשא" (1961), "ההסדר" (1969), "הטייקון האחרון" (1976), "בהלה ברחובות" (1950), "אמריקה אמריקה" (1963)[1], "אילן גדל בברוקלין" (1945), "בומרנג" (1947), "פנים בהמון" (1957), "אדם על חבל מתוח" (1953), וסרטים נוספים.
בסוף שנות השישים החל כוכבו לדעוך והוא פנה לכתיבת רומנים, אחדים מהם הפכו לרבי-מכר, בהם "ההסדר" (1967), אך לא זכו לאהדת הביקורת. עם זאת פרסום האוטוביוגרפיה שלו "חיים" (ב-1988) החזירו לאור הזרקורים. הספר התקבל בהתלהבות רבה בעולם כולו ונחשב כאחת מהאוטוביוגרפיות הטובות שנכתבו אי פעם.
בשנת 1999 זכה באוסקר על מפעל חיים. במעמד קבלת הפרס נערכו הפגנות מחאה, הן של קהילת הקולנוע והן של אזרחים מהמחנה הליברלי, אשר התקוממו על הענקת פרס למי שנתפס בעיניהם כ-"מלשין ומשתף-פעולה".
חיים אישיים
עריכהאיליה קאזאן היה נשוי שלוש פעמים. אשתו הראשונה הייתה מולי דיי תצ'ר[2]. תוך כדי נישואיו ניהל מערכות יחסים מקבילות; בין השאר ניהל ידידות רומנטית עם מרילין מונרו[2]. הוא התגרש מאשתו הראשונה למען השחקנית קונסטאנס דאולינג, אבל אחרי תקופה של חיים משותפים חזר למסגרת הנישואין שאליה התגעגע[2]; מבלי שהפסיק לנהל מערכות יחסים מקבילות מחוץ לנישואיהם, עד למותה. נישואיו השניים היו לשחקנית ברברה לודן, שילדה את בנו כאשר עדיין היה נשוי לאשתו הראשונה, והם נמשכו בין השנים 1969 עד למותה ב-1980. נישואיו לאשתו השלישית נמשכו מ-1982 עד למותו, ב-2003.
לקאזאן חמישה ילדים, ביניהם התסריטאי ניקולס קאזאן, והוא סבם של השחקניות זואי קאזאן ומאיה קאזאן.
עמדותיו הפוליטיות
עריכהבעת "ציד המכשפות" של ועדת מקארתי לא עמד קאזאן בלחץ, ומסר שמות של חלק מחבריו, שלטענתו היו ידועים גם ללא עדותו. רבים לא סלחו לו על כך.
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
איליה קאזאן, ברשת החברתית Goodreads
איליה קאזאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- איליה קאזאן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
איליה קאזאן, באתר AllMovie (באנגלית)
איליה קאזאן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
איליה קאזאן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
איליה קאזאן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
איליה קאזאן, באתר Discogs (באנגלית)- דייוויד תומסון, הגרדיאן, מרטין סקורסזי בסרט תיעודי על האליל האישי שלו, באתר הארץ, 23 במאי 2011
- איליה קאזאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- איליה קאזאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
איליה קזן (1909-2003), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה
| הקודם: 1953: פרד זינמן (מעתה ועד עולם) |
פרס גילדת הבמאים של אמריקה – במאי בסרט קולנוע 1954: איליה קאזאן (חופי הכרך) |
הבא: 1955: דלברט מאן (מרטי) |
