אגן

בסיס עמוד השדרה
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אנתופוצנרטי - הערך עוסק באגן של בני אדם, בעוד שהאגן קיים אצל יצורים רבים אחרים. אנטי-אבולוציני - מתעלם מהתפתחות האגן על פני מאות מיליוני שנים של אבולוציה..
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

האגן (TA:Os coxae) הוא מבנה גַרמי הממוקם בבסיס עמוד השדרה. תוצר של שלוש עצמות שהתאחו בבוגרים, האגן מחבר בין עמוד השדרה לגפיים התחתונות בחיבורו לעצם העצה דרך מפרק העצה והכסל מצד אחד ודרך מבנה באגן המכונה "מַרְחֶשֶׁת", שהיא ה"מכתש" של המפרק הכדורי של הירך בצד הגפיים.

אגן
תמונה תלת־ממדית של אגן. אפשר להקיש על התמונה ולסובב עם מקש שמאלי בעכבר לכל הכיוונים, כדי לראות את המבנה המדויק
שיוך אזור אנטומי, ישות אנטומית מסוימת עריכת הנתון בוויקינתונים
תיאור ב האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (236) עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
לטינית (TA98) pelvis עריכת הנתון בוויקינתונים
טרמינולוגיה אנטומיקה A01.1.00.017 עריכת הנתון בוויקינתונים
TA2 (2019) 129 עריכת הנתון בוויקינתונים
קוד MeSH A01.923.600 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה MeSH D010388 עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת השפה הרפואית המאוחדת C0030797 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אגן של גבר
אגן של אישה

מבנה כללי ותפקידים

עריכה

האגן, סימטרי במרכיביו ובמראהו, אך לא רגיל בצורתו, עשוי משלוש עצמות בכל צד. עצמות אלו: ה"כֶּסֶל" (ilium; בריבוי: כְּסָלִים), ה"שֵׁת" (ischium) וה"חֵיק" (pubis), מתאחות במהלך הגדילה לכדי שני צדדיו של האגן, כאשר כל צד הוא מבנה גרמי שלם. לעיתים מכונה המבנה הזה אִינומִינֵיט (innominate, מילולית: "חסַר שם").

שני חצאיו של האגן מופרקים בחלקם האחורי עם עצם העצה. מלפנים מתחברים שני החצאים דרך "מאחה עצמות החיק" (Symphysis pubica). סך החיבורים מעניקים לאגן מבנה טבעתי רחב וחזק (בעל יכולת תנועה מעטה בדרך כלל). המעבר דרך הטבעת מחולק לשני אזורים: האגן הקטן (Pelvis minor), שהוא רוחב המעבר האמיתי (בעל הקוטר המינימלי) דרך האגן והאגן הגדול (Pelvis major, מכונה גם האגן המדומה) המתפרס לרוחב חלקו העליון של האגן. מבנים בולטים נוספים באגן הם "כַּנפי הכסל" (Ala ossis ilii) הרחבות בחלקו העליון ו"רכס הכסל" (Crista iliaca) שבמרומיהן, בצדדיו – ה"מרחשות" (Acetabulum), שקעים עגולים המופרקים עם עצם הירך, ובחלקו התחתון – ה"ענפים של השת והחיק" (Ramus ischiopubicus) שיוצרים ביניהם חללים גדולים הקרויים ה"נקבים הסתומים" (Foramen obturatum).

אגני גברים נבדלים מאגני נשים בצורתם. אגן נשי הוא רחב ופחוס יותר מאגן גברי. גודלו של האגן הנשי, בצירוף התגמשות מפרקיו בזמן היריון, מאפשרים את מעבר הוולד בזמן לידה.

מיקומו המרכזי של האגן בגוף האדם וקרבתו למרכז הכובד של הגוף, הופכים את האגן לאזור מפתח ליציבה ולתנועה. קבוצות השרירים הגדולות ביותר בגוף (שרירי הבטן, הגב והירכיים ואף חלק משרירי הברך והכתף) נאחזות באגן ונותנות את הבסיס לכל תנועה עיקרית של הגוף. האגן מספק הגנה לחלקי מערכות העיכול והרבייה הנמצאים בתוכו וכן למספר כלי דם ועצבים ראשיים החולפים דרכו לתוך הגפיים התחתונות.

המַרְחֶשֶׁת

עריכה

פירוש שמה הלטיני (acetabulum) של המַרְחֶשֶׁת הוא "כלי חומץ קטן". השם ניתן לה לפי צורתה – שקע עמוק וחצי כדורי. המקביל למרחשת בגפה העליונה הוא החלל הגומתי של עצם השכם. המרחשת מורכבת משלוש עצמות האגן המאוחות: כשתי חמישיות ממנה מרכיבה הכסל, שתי חמישיות נוספות מרכיבה השת והחמישית הנותרת היא חלק מעצם החיק. שפתי המרחשת מועמקות על ידי רצועה היקפית (Labrum acetabuli) לשיפור התאמת החיבור לראש עצם הירך. במרכז המרחשת שקע שאינו מכוסה בסחוס מפרקי ושמו גֻּמַּץ הַמַּרְחֶשֶׁת. בתחתית הגומץ מתחברת הרצועה של ראש הירך.

עצמות האגן

עריכה
 
עצמות אגן ימין, מבט צידי. באדום\כחול – אזורי חיבור של רקמות רכות (שרירים וכדומה).[1]

הכֶּסֶל

עריכה

עצם הכסל (Os Ilium), העליונה שבעצמות האגן, מורכבת מגוף וכנף. ההפרדה ביניהם ניכרת בקו הקַשתי (Linea arcuata ilii) בפן הפנימי של העצם ובגבול המרחשת בפן החיצוני.

חלקו החיצוני של גוף הכסל מרכיב חלק מהמרחשת וחלקו הפנימי הוא חלק מקיר האגן הקטן. חלקו התחתון של הגוף מתאחה עם עצמות החיק ושת, בצורה המשכית כך שרק קו עדין מעיד על החיבור ביניהם.

כְּנף הכסל היא המבנה הרחב המתווה את גבולו הצידי של האגן הגדול. לכנף שני פנים, החיצוני (מבנהו הכללי קמור) והפנימי (קעור), שני גבולות (קדמי וחיצוני) ורכס.

את הפן החיצוני חוצים מספר קווים הנקראים קווי העכוז (האחורי, הקדמי והתחתון) (linea glutea posterior, anterior, inferior). קווי העכוז מפרידים בין אזורי החיבור של שרירי העכוז (הגדול, האמצעי והקטן). בין קו העכוז התחתון למרחשת נאחז שריר הירך הישר. החלק הקדמי של הפן הפנימי הוא שקע גדול בשם גֻּמַּץ הַכֶּסֶל (fossa iliaca), האחז של שריר הכסל (musculus iliacus). הגבול התחתון של הגומץ (והפן הפנימי) הוא הקו הקשתי. לחלקו האחורי של הפן הפנימי חלק קדמי מחוספס בשם הפנים האוזניתיים (facies auricularis ilii, לפי צורתם), המופרקים עם עצם העצה וחלק אחורי הידוע בשם גבששת הַכֶּסֶל (tuberositas iliaca), נקודת חיבור של חלק מהשרירים הפושטים של הגב. מעט קדימה ולמטה מהפנים האוזניתיים נמצאת המענית שעל יד הפנים האוזניתיים (sulcus juxtaauricularis), אזור חיבור לרצועה המשויכת למפרק העצה והכסל.

רכס הכסל הוא הקצה העליון של כנף הכסל. זהו אזור חיבור מרכזי לשרירים רבים, בהם שרירי הבטן (המלוכסנים והרוחבי), המסודק (musculi multifidi), המותניים המרובע (musculus quadratus lumborum) והגב הרחיב.

בגבול הקדמי ובאחורי מספר קוצים (spines) המכונים על פי מיקומם: קוץ הכסל הקדמי העליון, קוץ הכסל הקדמי התחתון, קוץ הכסל האחורי העליון וקוץ הכסל האחורי התחתון. לעיתים קרובות מכונים הקוצים לפי ראשי תיבות של שמם באנגלית, לדוגמה, קוץ הכסל הקדמי העליון (anterior superior iliac spine) יקרא ASIS. גם הקוצים והאזורים ביניהם משמשים לחיבור שרירי גב וירך וכן לרצועות שונות. מתחת לגבול האחורי חריץ מעוגל (Incisura ischiadica major) המרכיב את נקב השת הגדול.

עצם השת (Os ischii) היא התחתונה והאחורית מעצמות האגן. העצם מחולקת לגוף ולענף.

חלקו החיצוני של גוף עצם השת, מרכיב כשתי חמישיות מהמרחשת. חלקו הפנימי הוא חלק מקיר האגן הקטן ונקודת חיבור לשריר הסותם הפנימי.

לאורך גבולו האחורי של גוף השת, שני חריצים וביניהם קוץ בשם קוץ השת. בחלקו הפנימי של קוץ השת נאחזים חלק משרירי תחתית האגן. החריץ העליון הוא הגדול משני החריצים, ביחד עם רצועה הסוגרת את היקפו, נוצר פתח מעוגל בשם נקב השת הגדול (Incisura ischiadica major). דרך נקב השת הגדול, יוצאים מתוך האגן, השריר האגסי, עצב השת (הוא גיד הנשה) ועוד מספר עצבים וכלי דם. בצורה דומה מרכיב החריץ התחתון את נקב השת הקטן (Incisura ischiadica minor), שדרכו עוברים גיד השריר הסותם הפנימי ומספר עצבים וכלי דם נוספים.

מגוף השת נמשך לכיוון תיכוני ומטה, ענף עצם השת (Ramus ossis ischii). ענף השת מתחבר לענף החיק התחתון ומשלים בכך את מבנה הנקב הסתום. המבנה הבולט ביותר על ענף השת היא גבששת השת (Tuber ischiadicum) המכונה לפעמים "עצם הישיבה". בענף השת ובגבששת נאחזים שרירים שונים של הירך והברך, בהם יצוינו כופפי הברך (שרירי מיתר הברך) הנאחזים בגבששת, השריר הארבע ראשי והשריר המתוויך הגדול.

חֵיק

עריכה

עצם החיק (Os pubis), היא התחתונה והקדמית מעצמות האגן. העצם מורכבת מגוף ושני ענפים (עליון ותחתון) המקנים לה צורה המזכירה ר'.

גוף עצם החיק מופרק דרך מאחה עצמות החיק (Symphysis pubica) עם גוף עצם החיק הנגדי לו. חלקו העליון של הגוף מעובה ומכונה רכס החיק (Crista pubica). בגוף וברכס נאחזים בין היתר שרירי הפירמידה (Musculus pyramidalis) והבטן הישר. בחלקו התחתון של הגוף נאחזים חלק מהשרירים המקרבים של הירך.

ענף עצם החיק העליון (Ramus superior ossis pubis) נמתח מגוף העצם לכיוון צידי-עליון עד המרחשת, שם הוא מרכיב כחמישית מהמרחשת ומתאחה עם הכסל והשת. הענף העליון ממסגר את רום הנקב הסתום. חלקו הקדמי של הענף העליון מציג שתי בליטות גרמיות: גבשושית החיק (Tuberculum pubicum) הקרובה לגוף העצם ובליטת הכסל והמסרק (Eminentia iliopubica) בסמוך למַרְחֶשֶׁת. בגבשושית החיק נאחזת רצועת המפשעה (Ligamentum inguinale). לאורך הענף העליון נאחזים בין היתר שרירים מקרבים של הירך, הסותם החיצון ומרים פי הטבעת (Musculus levator ani).

ענף עצם החיק התחתון (Ramus inferior ossis pubis) נמשך מגוף העצם לכיוון צידי-תחתון עד לחיבור עם ענף השת. חלקו התיכון של הענף התחתון מהווה מחצית מקשת החיק (Arcus pubicus). לאורכו נאחזים חלק משרירי תחתית האגן והקרום הסותם (Membrana obturatoria).

אגן כשריד אבולוציוני

עריכה
  ערך מורחב – שרידים אבולוציוניים

הלווייתנים, הדולפינים ותחשים (פרות ים) הם יונקים ימייים מלאים (שלעולם אינם עולים לחוף) שאבותיהם הגיעו מהיבשה. ללווייתנים אין רגליים אחוריות אבל יש להם שרידים של אגן הירכיים ושל הרגליים האחוריות בצורת עצמות זעירות הטמונות עמוק במעמקי גופם, כך הדבר גם בתחשאם שהם שונים מאד מהלוויתנים והדולפינים (אוכלי עשב איטיים לעומת טורפים מהירים), בשני המקרים יש שפע של שרידים אבולוציוניים בגלל שהם חיים בסביבה שונה מאד מזו שחיו בה אבותיהם היבשתיים.[2]


ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אגן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בניגוד לאיור, נהוג היום להתייחס לחלק התיכון של עצם החיק כאל גוף העצם.
  2. ^ ריצ'רד דוקינס, ההצגה הגדולה בתבל (ספר), עמ' 331-329